שיעור אנטומיה

יוצרי פונטים בד"כ מסתבכים בתיאור מרכיבים מסויימים של אותיות, מפני שחלקי הקווים והעקומות שמרכיבים את האות אין שמות רשמיים. לפי ספרה של ד"ר עדה ירדני מ-1991, "ספר הכתב העברי", בו מסבירה ירדני על פליאוגרפיה, התחום שבו היסטוריונים של הכתב משתמשים כדי לזהות סוגי כתב שונים, לחקור אותם לפי צורתם ולסווגם, היא מציעה להשתמש בשמות שונים ל"תיאור הרכיבים הגראפיים באותיות העבריות".

לקבלת הסבר על האנטומיה של האותיות האנגליות, קראו את המאמר הזה מהאתר של אדובי.

גג
קו רוחב עליון.

בסיס
קו רוחב תחתון.

רגל
קו אורך ימני או שמאלי, שאינו מתחבר לבסיס.

זרוע
קו אורך ימני או שמאלי, שאינו מתחבר לגג.

עוקץ
קו קצר כלשהו, הנוסף על קווי היסוד של האות (כמו "סריף" לועזי).

פסיעה
קו קצר החורג קדימה.

תורן
הקו העליון בלמ"ד.

דגל
ה"תג" שעל התורן בלמ"ד.

עקב
חלק הקו הנוצר מחריגה של הקו הארוך בגימ"ל.

כרע
הקו הקצר בגימ"ל.

זנב
החלק החורג של הבסיס בבי"ת.

קרן
הקו העליון הקצר במ"ם.

בנוסף למונחים שירדני מציעה, מכיוון שאיננו חוקרים פליאוגרפיים, אך אנחנו עדיין רוצים להתייחס לחלקי האותיות בשמות כלשהם, אני מציע לקרוא לקווי היסוד האחרים, באותיות שבהן "נותר" קו ייסוד אחד בלבד שאין לו שם, פשוט "קו יסוד" - כמו באל"ף, בגימ"ל...

במקרה שיש לנו קו שאינו רגל ואינו זרוע (כלומר, מתחבר גם לגג וגם לבסיס) אפשר לקרוא לו, כמו שקוראים לו באנגלית, "גבעול".